“אני עוד חי! לא רוצה כבר לסכם את חיי” אמר לי לפני כמה שנים גבר בן שבעים וחמש שילדיו הזמינו אותי לפגוש. הם רצו מאוד שאעזור לו לכתוב את זיכרונותיו ועל ההיסטוריה המשפחתית אבל הוא הרגיש שזה מוקדם מדי. “יהיה לי זמן להתעסק בזה, עכשיו אני עושה דברים אחרים” הוא הסביר. “וחוץ מזה סיכום החיים שלי יהפוך אותי ללא-רלוונטי, כולם ישתכנעו סופית שאני קשיש מופלג שאין לו מה לתרום כי נתן הכול, לא מועיל יותר”. התכופפתי לשמוע כשהוסיף ומלמל מתחת לשפם “מי יודע, אולי תיעוד החיים וכתיבת הזיכרונות שלי יעשו לי עין רעה ויקדמו את יום מותי. אי אפשר לדעת…”.
למען האמת, אני לא זוכרת את השיחה הזו בכלל. תוהים למה? כי היא לא התרחשה. למרות שברור לי שרבים מרגישים כך ולכן ומוותרים על תיעוד הזיכרונות שלהם – אף אחד לא אמר לי את זה באופן ישיר וגלוי. כנראה ממבוכה.
לא רוצה כבר לסכם את חיי
למה אני כותבת “לוותר”? כי אם דוחים שוב ושוב משימה מסוימת באופן מודע לרוב לא משלימים אותה. וכך גם עם כתיבת זיכרונות. אז אם אתם לא כותבים את זיכרונותיכם כי אתם חוששים מלסכם את חייכם מטעמי “עין הרע” או כי אתם לא חושבים שיש כבר טעם – קפצו לפסקה החמישית, שם אנסה לשכנע אתכם שכדאי לכתוב כבר עכשיו. בתחילת דרכי, הקופירייטרית שבי נהגה לומר זאת כך: “ספרו על האתמול לטובת המחר. אבל עשו זאת עוד היום!” וגם “הגעת לגיל שאפשר להתחיל” (קצת דביק. פיטרתי אותה מאז).
אם, קוראים יקרים, אתם בקבוצה של האנשים המבקשים לתעד את חייהם של אנשים אחרים אך לא זוכים לשיתוף פעולה נסו להבין בדיוק מה הסיבה. אולי הם נמנעים מכך כיוון שבאופן לא רציונלי הם חשים שאם יסכמו את חייהם יקרבו את קיצם? ואולי הם מרגישים שיש כל כך הרבה לפניהם אז אין טעם עדיין לכתוב? (ראו כאן עוד כמה אפשרויות)
מתי להתחיל לכתוב זיכרונות?
אז מתי כדי להתחיל לכתוב זיכרונות? אין גיל אידיאלי אבל אין צורך לחכות לגיל גבורות. למעשה כדאי להתחיל כבר עכשיו. למה?
- הברור מאליו: אנחנו לא הולכים והופכים להיות צעירים יותר. מה שקל עכשיו יהיה קשה יותר אחר כך. בנוסף, בהמשך אתם עשויים להידרש לעזרה של אדם אחר בעוד שאולי תעדיפו לעשות זאת לבד.
- מבדיקה בלתי-מבוקרת שביצעתי לא נמצא קשר בין כתיבה על ניסיון החיים ותיעוד השורשים המשפחתיים לבין תוחלת החיים. איש לא יודע מה יילד יום ואם תהיו בין ברי המזל שזוכים לבריאות ארוכה אני בטוחה שתשמחו לעיין ולהקריא את ספר הזיכרונות שלכם גם ביום ההולדת תשעים או מאה.
- גיל הוא רק מספר ולכן אין גיל אידיאלי לכתיבת זיכרונות. לא צריך לחכות לגיל גבורות. יש להניח שאם חציתם את גיל שישים יש לכם ניסיון מעניין ומגוון, עברתם וגיבשתם נקודת מבט על החיים ועל בני האדם – דברים שיועלו ויעניינו כבר עכשיו את הקרובים לכם ואולי גם אחרים.
- תמיד אפשר להמשיך ולכתוב. שבו וכתבו את זיכרונותיכם עכשיו ואם תרגישו בהמשך שאתם רוצים להוסיף ואולי אפילו לתקן (למה לא?) – תוכלו לעשות זאת יותר בקלות.
אם אתם מכירים גברים ונשים שדוחים או מסרבים לשקול כתיבת זיכרונות, אולי בגלל החששות שציינתי – שלחו להם את הפוסט הזה או פשוט דברו איתם באופן פתוח על החששות הללו.
ואם חשבתם לכתוב זיכרונות אבל אתם עדיין מתמהמים – הזדרזו והזמינו את הספר החדש והיחידי מסוגו בעברית ה”מדריך לכתיבת זיכרונות ולתיעוד משפחתי“, והתחילו לתעד את זיכרונותיכם ואת שורשי המשפחה עכשיו. שזה לגמרי “אחרי החגים”! המדריך מלווה את הקורא בכל השלבים של התיעוד, מסייע באופן מעשי להתמודד את כל האתגרים הצפויים, מנחה בדיוק איך לכתוב ומספק אינספור שאלונים ורעיונות לכתיבה. הספר פונה גם לאנשים שאינם מנוסים בכתיבה ויעזור לכל אדם לתעד את חייו ואת ההיסטוריה המשפחתית שלו בהיקף ובקצב המתאימים לו!
ולסיום, זה נראה לי מתבקש כבר מהכותרת, קבלו את עפרה חזה שרה בחוסר מודעות מצער “רבים חוחי, אך גם פרחי ולפני שנים רבות מספור“.