מה אני חושבת על מדף ספרי הביוגרפויות בספריות ובחנויות (בעיקר גברים מצמרת העסקים, הבידור, הצבא והפוליטיקה!) ולמה חשוב במיוחד שאנשים “מן השורה” – בדגש על נשים – יתעדו את חייהם. סקרנים? מוזמנים לקרוא זאת בכתבה שפורסמה
שמעתם על “מכווה” ועל “פשתה”? אני מנחשת שלא, אלא אם כן אתם מדברים בח’ לועית ו/או אתם מקורזלים ו/או יש לכם קרובים בראש העין. אני שמעתי על זה לראשונה מדודה שלי כשראיינתי אותה לספר הזיכרונות
האם גם אתם חושבים שאתם לא יכולים לתעד את זיכרונותיכם כי אינכם מנוסים בכתיבה ולכן לא יודעים איך לכתוב מעניין? באופן אישי, אני נתקלת בלא מעט גברים ונשים שהחשש הזה אכן עוצר אותם. רוב האנשים
האם גם אתם, אחת לזמן מה, מבינים פתאום שאתם לא משקיעים בהורים שלכם? כולנו עסוקים בלימודים או בטיפול ילדים או בעמידה במשימות בעבודה או בהכל יחד ואכן לא נותר לנו הרבה זמן לדברים אחרים. אפילו
לפני שנה וחצי הבנתי פתאום שיש לי ידע ייחודי, שימושי ובעל ערך. כמה אנשים אתם מכירים שהם מומחים לכתיבת זיכרונות ותיעוד משפחתי? כשהבנתי שהידע הזה טרם פורסם באופן מרוכז ומעמיק בעברית התיישבתי וכתבתי את כל
בוער לכם לכתוב את זיכרונותיכם? מישהו עשה לכם חשק או ביקש? אתם בתהליך הכתיבה כבר זמן ארוך? במהלך יוני אני מוציאה לאור, סוף-סוף, את “המדריך לכתיבת זיכרונות ולתיעוד משפחתי” ושם אני מפרטת ומדגימה כיצד בדיוק
אתמול השתתפתי לראשונה במפגש של מיזם “זיכרון בסלון”. לאחר מבוכה והתלבטות החלטתי השנה סוף סוף ללכת. עכשיו אני יודעת שזה רעיון נפלא וההזדמנות חשובה ומרגשת. תודה ליוזמים. ממליצה לכולם. ניצול “לייט” בתחילת הערב פגשנו את
לכל אחד מאיתנו יש שאלות שכדאי לו לשאול. ובהקדם. כל כך הרבה פעמים במהלך הראיונות שערכתי לכתיבת זיכרונות שמעתי את התשובה ‘חבל שלא שאלתי’ וגם את ‘היום אין את מי לשאול’. כדי לנסות ולמנוע גם
החשיבות הגדולה של כתיבת זיכרונות היא ההזדמנות של הכותב לספר את הסיפור שלו בדיוק כפי שחווה אותו. גם למרואיינים שהתגברו על הקשיים האפשריים בדרך לכתיבת הזיכרונות, צצו במהלך התיעוד הסתיגויות. “אתה כעת במרכז הבמה”, נהגתי