רוצים השראה לכתיבת זיכרונות? חפשו את “כל בית צריך מרפסת”

לאחרונה סיימתי ובהתלהבות רבה את הספר האוטוביוגרפי “כל בית צריך מרפסת” של רינה פרנק-מיטרני. כן, באיחור ניכר אני יודעת. שלפתי אותו ממדף הספרים להחלפה אצל הקוסמטיקאית הישראלית בגואה, בלעתי אותו תוך יומיים ומאז הוא איתנו בתרמיל, יוצא לאור כל פעם שאור קורא בו (יוצא לאור, קלטתם?).

כבר שנים שרציתי לקרוא את הספר הזה, אבל איכשהו לא יצא. בזמנו (2005) הוא זכה לפרסום ניכר, להצלחה ולאהבת הקהל. משום מה, אני זוכרת שזכה בפרסים וגם זה עורר בי סקרנות. בדיעבד, מתברר שהספר זכה בפרסי התאחדות ההוצאות לאור בעקבות היקף מכירות גדול, ודווקא קיבל לא מעט ביקורות קולניות.

למה כדאי לקרוא את “כל בית צריך מרפסת”?

ולמה אני אוהבת אותו? ולמה כדאי לכם לגשת לספריה או לחנות הקרובה, בהתאם לאידיאולוגיה שלכם, ולהשיג עותק? כי יש בו את כל מה שהופך ספר אוטוביוגרפי למרתק. שלא במקרה, כל המרכיבים הללו כלולים ב”עקרונות לכתיבת זיכרונות”, המהווים את החלק הראשון בספר שלי, “המדריך לכתיבת זיכרונות ולתיעוד משפחתי“.

אתם לא חייבים לכתוב את זיכרונותיכם בהיקף של ספר וגם לא חייבים להוציא אותו לאור לקהל הרחב – כפי שפרנק-מיטרני עשתה בהצלחה רבה. אבל אם אתם כבר מתיישבים לכתוב, כדאי שתעקבו אחר העקרונות החשובים בכתיבה שכזו. “כל בית צריך מרפסת” הוא ספר זיכרונות מרגש, אותנטי, מרתק ומקור נהדר להשראה והמחשת עקרונות התיעוד.

עקרונות לכתיבת זיכרונות

הנה עקרונות הכתיבה הכי חשובים בתיעוד זיכרונות, כולם מוטמעים בצורה נהדרת וטבעית ב”כל בית צריך מרפסת”:

• העקרון הראשון ואולי הפשוט ביותר להטמעה הוא כתיבה בגוף ראשון. זוהי, ללא ספק, הדרך הטבעית והמתאימה ביותר לתיעוד זיכרונות, היא מעודדת אינטימיות וחיבור רגשי לסיפורים ולמחבר, וגם עשויה להקל על הכתיבה.
• שימוש בשפה ישירה ופשוטה – ניכר שפרנק-מיטרני לא מנסה להישמע חשובה, אומנותית או ספרותית. היא כותבת באופן טבעי, ברור וישיר, כאילו היא מדברת. אגב, בתגובה לביקורת שהושמעה על השפה היומיומית בספרה אמרה הסופרת בראיון לעיתון: “אני לא מדברת עברית תקנית, השפה שלי היא שפה מדוברת, לא הסכמתי שיערכו אותי לכתיבה ספרותית”.
• כתיבה כנה וחושפנית – פרנק-מיטרני אינה מנסה להרשים באמצעות הגזמות או שפה גבוהה, אין הרגשה שהיא מייפה או מעמעמת את המציאות. היא כותבת על כישלונות, מגרעות ובחירות שגויות. היא חושפת מגוון צדדים אצלה ואצל שאר הדמויות ואינה רואה את עצמה כמושלמת. כך לדוגמה: “כל ימיי חייו היה אבא אהוב על כולם חוץ מאשר על אמא שלי. אבל לא הגיע לו שכן אבא אהב את כולם חוץ מאשר את אמא שלי”.

איך ממחישים את סיפורי העבר?

• תיאור מפורט וצבעוני של מקומות, דמויות, אנקדוטות והתרחשויות תוך שימוש בדוגמאות ספציפיות להמחשה הוא עקרון חשוב מאין כמוהו לכל כותב זיכרונות. פרנק-מיטרני מספרת, למשל, שאמה שנאה בזבזנות והיתה אישה מאוד פרקטית, אך היא ממחישה זאת דרך דוגמאות וסיפורים: על איך שאמה אגרה בבית מאות גלילי נייר טואלט שגנבה מהמכס שם עבדה כמנקה (“מקום ממשלתי זה משהו אחר. לממסד יש כסף, ומהם אין בעיה לגנוב”), על איך עשתה שימוש מרובע במי האמבטיה בהם קילחה את בנותיה בימי חמישי, על איך נהגה לזנק ולהחזיר לשקית כמה כפיות קפה שטרם נמסו ועל איך שהביאה מעבודתה בבית הקפה את “פינות” הלחמניות שכרתה על מנת לטגן אותן בתוספת סוכר כמעדן לילדותיה.  
• מעבר למה שנראה כמו עובדות, הסופרת מעבירה מידע באמצעות רגשות ומחשבות. היא מוסיפה פרשנות ותובנות סובייקטיביות לאירועים ולהחלטות.
• היא לא מתעלמת מהחושים ומתבלת את סיפוריה בצבעים, קולות, טעמים וריחות. גם את זה הזכירה בראיון: “אנשים אומרים לי שכשהם קוראים את הספר הם ממש יכולים להריח את הריחות וזו המחמאה הכי גדולה”.

זאתי, חורנים וליישר את העוני

• שמירה על סגנונות הביטוי הייחודיים של הדמויות השונות – שימוש בשפה שונה לדמויות שונות עוזר להפריד ולזהות ביניהן, מעורר אמפטיה, מעלה חיוך, מרגש ואותנטי. הספר משלב לסירוגין בין פרקים מילדותה של הגיבורה לפרקים מחייה הבוגרים כרווקה, נשואה ואחר כך אם. בהתאמה, פרקי הילדות נכתבים בסגנון ילדותי ומשובצים בהם ביטויים תמימים: “להוריי שהתמהמהו עוד שנתיים ברומניה כדי לעשות את זה בפעם הראשונה בחייהם וללדת את אחותי היחידה יוספה לא היה את המזל הזה” וגם: “כשיצאנו מהקולנוע איחלנו לסדרן שייקבר בקבר של היטלר השחור. בקול רם אמרנו לו את זה. שישמע!”. על אביה כתבה: “אבא שלי היה כל כך מאוכזב מזאתי שלא יודעת לעשת בנים”, ועל אמה: “אמא אסרה עלינו להיות לבושות כמו חורניות כי אנחנו הולכות לשיעור פרטי בצרפתית וצריך להתלבש בהתאם”. ביטוי אותנטי ומקסים במיוחד נוצר כשהיא מספרת שאחותה בחרה עבורה חולצה ממשלוח של בגדים משומשים שהגיעו מקרובים בארצות הברית. אחרי שלבשה את החולצה הנבחרת אחותה מסדרת אותה ו”מיישרת לי את העוני”.

הספריות וחנויות הספרים מלאות בספרי ביוגרפיה ואוטוביוגרפיות. רבים מהם מוצלחים משום שהם מעניינים ומעוררים השראה. אחרים ארוכים, מסורבלים או דורשים ריכוז וידע מקדים. “כל בית צריך מרפסת” הוא ספר אוטוביוגרפיה מרגש, שכתוב בכנות ועם המון הומור ונקרא באופן זורם. אני ממליצה בחום לקרוא בו גם לשם השראה והמחשה כיצד כדאי לכתוב זיכרונות.