לכל אחד מאיתנו יש שאלות שכדאי לו לשאול. ובהקדם. כל כך הרבה פעמים במהלך הראיונות שערכתי לכתיבת זיכרונות שמעתי את התשובה ‘חבל שלא שאלתי’ וגם את ‘היום אין את מי לשאול’. כדי לנסות ולמנוע גם מכם את תחושת הצער וההחמצה לקחת על עצמי בפוסט זה להזכיר לכם ששאלות שתוכלו לקבל עליהן תשובות היום – לא בטוח שתקבלו מחר!
נסו לחשוב מה הייתם רוצים לדעת על שורשי המשפחה שלכם, על חייהם של הוריכם, על הילדות שלכם או מהם בעצם הדברים שעדיין לא ברורים לכם וחשובים. אחר כך פנו שעתיים ולכו לבקר את מי שיודע את התשובות. קרוב לוודאי הורה, דוד/ה או סבא/סבתא.
שאלות שכדאי (היה לי) לשאול
את זה כתבתי לעצמי לפני כעשור. וכבר אז זה היה מאוחר מדי.
סבתא, מי היו ההורים שלך ואיזה מין הורים הם היו? מה למדת מהם? מה עשו ילדים בתימן הכפרית בתחילת המאה? ממתי חיה שם המשפחה ואיפה בדיוק? מה היה מקצוע של אבא שלך? איך התייחסו אליכם השכנים המוסלמים? איך עבר המסע ארצה? למה עליתם בכלל? ולמה דווקא אז? האם רצית להגיע לארץ ומה חשבת עליה בשנים הראשונות?
ולמה התחתנת עם סבא? האם אהבת אותו? איך התמודדת עם מותו ועם גידול חמישה ילדים קטנים? האם דחפתם לחקירה והתנגדתם לבריטים שהתייחסו למותו כאל התאבדות? למה אפשרת לאבא לעזוב לקיבוץ בגיל 13? מה היית עושה אחרת? ומהם, לדעתך, חיים מאושרים?
עשרים שנה חלפו ממותה של סבתא מרים. היא חיה, כפי שאומרים, ‘חיים שלמים’ ונפטרה בגיל לא ידוע, קרוב לוודאי 85. אני חושבת שהייתי נכדה טובה. אוהבת, עוזרת, מתעניינת ומסיימת את כל הגוחנון (כך במקור). אבל לא מספיק. לו הייתי קצת יותר בוגרת וקצת פחות מרוכזת בעצמי…
חבל שלא שאלתי אותה כל את השאלות שיכולתי.
איזה שאלות אתם לא שאלתם? מה הייתם רוצים לדעת לו יכולתם לקבל היום תשובות? חשבו על זה, אולי תגלו שעדיין אפשר וכדאי לשאול. פנו את הזמן ולכו לשוחח עם האדם המבוגר ביותר במשפחה ולמדו על שורשי המשפחה והקרובים החשובים לכם. שלא תמצאו את עצמם אומרים ‘חבל שלא שאלתי’.
מנגד, אם אתם האדם שמכיר היטב את ההיסטוריה המשפחתית או זה שמעוניין לספר על חייו – שבו וכתבו את זיכרונותיכם. זה לא מסובך כפי שזה נשמע. אפשר לבחור תקופות ודמויות ולא לכתוב באופן מקיף או להשקיע יותר זמן ומחשבה ולכתוב על פי פרקים. בכל מקרה, שבו ותעדו עכשיו, כדי שלא תתחרטו.