הנה קטעים מראיונות שערכתי לקראת כתיבה והוצאה לאור של ספר זיכרונות משפחתי. אלו הם קטעי דוגמה לספר זיכרונות שבהחלט יכולים לעזור לכם לכתוב את שלכם. שימו לב לסגנון הכתיבה הפשוט, לנושאים היום-יומיים, לאנקדוטות הצבעוניות, לשמירה על השפה האופיינית של הדוברים, לאזכורים ההיסטוריים ולתיאור הדמויות באמצעות פעולות ולא שמות תואר. אלו חלק מהעקרונות החשובים ביותר בכתיבת זיכרונות.
* * *
“היא דיברה יידיש טוב יותר מתימנית”, מספרת לי בחיוך צביה, בתה הצעירה של שרה, “היו תימניות ששלטו גם בספאניולית. וכשרצו למכור אותנו”, מה למכור? אני נבהלת ומפסיקה אותה, “כשלא רצו שנבין” – היא מסבירה וממשיכה – “הנשים שעבדו אצל אשכנזיות דיברו ביניהן יידיש. אמא עבדה ככובסת במשפחות עמידות, אבל יום ראשון היה יום הכביסה בבית. זה תמיד היה יום עמוס מאוד ולכן תמיד אכלנו בו מרק שעועית. בבוקר היא היתה מעמידה את סיר האלומיניום על הפתילייה ובצהריים המרק היה מוכן, בלי לטרוח סביבו בכלל”.
“אמא עלתה מתימן עם המשפחה שלה במאי 1925. שנה וחצי אחר כך הצטרפה המשפחה לחרדים מירושלים ולתימנים נוספים מת”א ויחד הקימו את ‘מגדל עדר’ – ההתיישבות הראשונה בגוש עציון. היא סיפרה שלא היה שם כלום, רק אדמת טרשים, שהם היו מבודדים ושלא היתה פרנסה טובה. הסופות בחורף תרפ”ח ניתקו את הישוב כליל והתימנים, שרובם ראו לראשונה בחייהם שלג, נלחצו מאוד. שנה מאוחר יותר, במהלך פרעות תרפ”ט, הם החליטו לברוח. אמא הזכירה שהם נטשו את המקום אחרי שערבי שהגיע לאזור הזהיר אותם כי עומדים לתקוף את הישוב”.
מקבלת חולים תחת עץ התאנה
“בשנות השלושים והארבעים בארץ החצרות היו מרכז החיים”, נזכרת צביה, “שכנים, בני משפחה וחברים היו נכנסים לחצרות בטבעיות, מתיישבים, שותים קפה ומדברים. הבתים עצמם היו מאוד קטנים אז האירוח חייב היה להיערך בחוץ. כל השכנים היו כמו משפחה ובכל אירוע וחגיגה כולם היו מתגייסים לעזור”.
מרים בת השמונים פלוס (איש לא יודע את גילה. גם לא היא) וחברת הילדות של שרה – מצטרפת לשיחה ומספרת על משפחתה של חברתה: “כל החיים שלי היו איתם. אכלתי איתם ושתיתי איתם. אם הייתי נכנסת אליה ואבא שלה היה מגרש אותי, הייתי נכנסת מהצד השני. השתווינו יפה-יפה, אחת עוזרת לשנייה. אני זוכרת שכשאני התחתנתי בחצר היא ילדה בחדר ליד. שמעתי אותה צועקת (היא היתה צועקת מכל דבר, מזבוב היתה צועקת…). כאב לי הלב אז הלכתי אליה. לקחתי מלאווח ורציתי לתת לה. לא ידעתי שאסור לכלה ללכת לאשה יולדת, או יולדת לכלה. הייתי צעירה ולא ידעתי, לא אמרו לי. אמא שלה ראתה אותי, לקחה את המטאטא ורדפה אחרי. אבל לא קרה שום דבר… כשאת הולכת בתמימות לא קורה שום דבר”.
צביה ממשיכה: “אמא לא היתה ‘גָלוּ-גָלַה’ [בתימנית: אמרו-אמר], לא בזבזה את הזמן על דיבורים. תמיד העסיקה את עצמה, ובבקרים היא היתה מבקרת חולים ועושה להם ‘כוסות רוח’. גם סבתא התעסקה בכל מיני רפואות עממיות. היא היתה מרפאה את עצמה בשיטה עתיקה שקראו לה ‘מָכְּוָוה’ והיא כוללת הצמדת חוט ברזל מלובן לנקודה מסוימת בגוף. שיטת ריפוי אחרת שגם אנחנו הילדים ‘זכינו’ לה היתה ה’פָּשְׁתַה’ ובה שורטים את גב החולה בסכין ומיד שופכים עליו מים קרים. כל זה כדי לגרש פחדים ונובע מהרעיון ‘דומה בדומה יירפא’. תימנייה מבוגרת אחרת ידעה לרפא דלקות גרון. קראו לטיפול שלה ‘נָרַ’ר’ והיא היתה מקבלת חולים תחת עץ התאנה בשכונה”.
אלוהים רואה אותך!
“פעם אבא שלי רצה לשתול שיח של גת במקום שאמא לא רצתה שישתול בו”, נזכרת צביה,”אז הוא שתל והיא עקרה, הוא שתל שוב והיא עקרה שוב. הם רבו נורא, כל השכנים שמעו את הצעקות. היא? כשהיא רצתה משהו לא היה עוזר בית דין! חוץ מעקשנית, היא היתה גם מאוד קפדנית (את הרעיון לקרצף פאנלים לקראת פסח, למשל, קיבלתי ממנה) ובעיקר על שמירת המצוות. יום כיפור אחד אחי טיפס על גג הבית כדי שלא יראו אותו תושבי השכונה ואכל סנדוויץ’. כשאמא גילתה את זה, היא רתחה מכעס וצעקה לו: ‘אתה חושב שאף אחד לא רואה אותך? אלוהים רואה אותך!'”.
“אמא היתה שקדנית ומאוד רצתה לקרוא ולכתוב עברית (לא רק לדבר). בגיל מבוגר וכאמא לשבעה ילדים היא התחילה ללכת לאולפן, לקרוא את עיתון ‘המתחיל’ ולהחליף ספרים בספריה. אני זוכרת שהייתי בודקת לה את השיעורים וששאלתי אותה: ‘מתי יש לכם אסיפת הורים?’, כדי שאבוא”.
“הייתי הילדה הצעירה אז הייתי מפונקת”, מספרת לי צביה. איך זה התבטא? אני מנסה לברר. “חגגו לי כל שנה יום הולדת”, היא אומרת ברצינות. “חוץ מזה, בבת-המצווה שלי האוכל הוגש בצלחות פלסטיק. מיוחדות ליום הולדת. זה היה בהחלט יוצא דופן ויקר בשבילנו באותם ימים”.
_________________________________
רוצים לקרוא את ההמשך ולהבין יותר לעומק איך כותבים ספר זיכרונות? בקרוב אעלה עוד קטעים ודוגמאות. חזרו לבקר. בינתיים מוזמנים להיזכר למה חשוב לכתוב את זיכרונותיכם ומהן התועלות מספר שכזה.
רוצים עדכונים על פוסטים חדשים או לשלוח שאלות? כתבו לי: naama@motzahaninim.com
רוצים לראיין את ההוריים על חייהם ושורשי המשפחה? התחילו כאן.